פרופ' שרגא אירמאי
נפטר שלשום בלילה בגיל 96
הראשון ביולי, היום שהיה צריך להיות ......
קשה מאוד לתאר את מה שעובר על מי שעומד ליד מיטת חולה במצב סופני.
קשה עוד יותר לתאר זאת כאשר החולה הוא אביך.
קשה שבעתיים לעשות זאת כאשר העומד הוא אני, והחולה הוא אבי.
קשה לי עשרות מונים לעשות זאת יום לפני ה-1 ביולי, התאריך הכתוב בתעודת הזהות של אבא כתאריך הולדתו, לפני 96 שנים.
תמיד חגגנו את יום הולדתו במועד הרשמי, 1 ביולי. גם אתמול זה היה צריך להיות כך.
ולא זכינו...............
לו הייתי מאמין בגורלות ובמזל, הייתי אומר ש"יד הגורל היא" שרשמה את התאריך 1 ביולי בתעודת לידתו בפולין, מבלי לדעת את חשיבות התאריך הזה בעתיד, השנה.
וכך ישבתי שלשום לפנות ערב, ליד מיטת אבא בבית חולים "כרמל" בחיפה, יום לפני, מתחת לכרזה הנהדרת שהכינה לינוי בתי, נכדתו, לכבוד יום הולדתו, אותו רצינו לחגוג איתו למחרת. לא הייתה שימחה, לא הייתה תקווה, היו רק הרבה דמעות שחונקות אותי עד עכשיו, ביום שהיה צריך להיות כה שמח.
אבל אחרי שהרופאים החליטו שכבר אין מה לעשות אלא רק להקל עליו את הסבל של שארית חייו, אולי של השעות האחרונות, כמעט כל תקווה נגוזה מאיתנו, המשפחה הקרובה, המלוכדת, כשעמדנו וישבנו ליד מיטתו ------
ורק חיכינו.....................
פרופסור שרגא אירמאי, המבוגר ביותר בסגל הטכניון בחיפה, הוותיק ביותר במוסד זה (מ-1938 ברציפות), חבר האקדמיה ללשון העברית מזה עשרות שנים ופעיל בה מעל 60 שנה, בהתנדבות – זהו אבא.
זה היה אבא.
כעת איננו עוד איתנו.
אבא: סגרת מעגל חיים.
זהו, נגמר, אין עוד משמרות לילה ויום ארוכות ליד המיטה, לנגב את הזיעה, להרטיב את השפתיים, לבדוק שהעירוי מטפטף כנדרש, לעקוב אחרי כל שינוי בלחץ הדם, להקשיב לנשימות הכבדות, ללטף את הפנים שאני כל כך אוהב, אהבתי, ותמיד אמשיך לאהוב, לעד, לנצח, לתמיד.
54 שנים הייתי במחיצתו, למדתי ממנו כל כך הרבה, ניסיתי להיות טוב כמותו בכל מעשיי, למרות שהרף שהציב היה כה גבוה. הוא היה זה שהחדיר בי, במעשיו, לא בדיבורים, שחשוב יותר לעשות למען האחרים ולמען המטרה ולא למען עצמך, כי רק כך תרגיש שלם עם עצמך וגם תזכה לכל מה שאתה ראוי לו.
מעולם לא קיטר על גורלו או מצבו, לא רדף אחר ממון, לא רדף פרסום, לא הסכים לקבל תמורה כספית על פעילותו הציבורית, על 70 שנות פעילות באקדמיה ללשון העברית, על פעולותיו באונסק"ו, על תפקידיו בהגנה לפני קום המדינה, ועל עוד עשרות או מאות דברים שעשה ואולי אף אינני יודע עליהם. מעולם לא התרברב על מעשיו, או על יכולותיו המופלאות כעילוי בשפות, במתמטיקה, בהנדסה ובכל תחום אחר בו עסק, או על אלפי הסטודנטים והאקדמאים שלימד בימי חייו.
תמיד תרם מעצמו למען האחרים – וזכה לקבל את הוקרת הסביבה והגופים בהם פעל ללא לאות משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד לאחרונה, אפילו אחרי האירוע המוחי החמור שעבר לפני יותר מ-3 שנים.
וכעת, נותרנו רק לזכור אותו כמיטב יכולתנו, להזכיר את שבחיו, כי כפי שנהג בחייו לא הסכים שנאמר שיבחו בפניו.
אבא: עכשיו כבר מותר להגיד זאת – קבל עם ועידה – ורק אתה כבר לא תשמע זאת עוד.
אבא: אני אוהב אותך לתמיד.
יהי זיכרך ברוך.
נכתב ע"י אמנון אירמאי
נפטר שלשום בלילה בגיל 96
הראשון ביולי, היום שהיה צריך להיות ......
קשה מאוד לתאר את מה שעובר על מי שעומד ליד מיטת חולה במצב סופני.
קשה עוד יותר לתאר זאת כאשר החולה הוא אביך.
קשה שבעתיים לעשות זאת כאשר העומד הוא אני, והחולה הוא אבי.
קשה לי עשרות מונים לעשות זאת יום לפני ה-1 ביולי, התאריך הכתוב בתעודת הזהות של אבא כתאריך הולדתו, לפני 96 שנים.
תמיד חגגנו את יום הולדתו במועד הרשמי, 1 ביולי. גם אתמול זה היה צריך להיות כך.
ולא זכינו...............
לו הייתי מאמין בגורלות ובמזל, הייתי אומר ש"יד הגורל היא" שרשמה את התאריך 1 ביולי בתעודת לידתו בפולין, מבלי לדעת את חשיבות התאריך הזה בעתיד, השנה.
וכך ישבתי שלשום לפנות ערב, ליד מיטת אבא בבית חולים "כרמל" בחיפה, יום לפני, מתחת לכרזה הנהדרת שהכינה לינוי בתי, נכדתו, לכבוד יום הולדתו, אותו רצינו לחגוג איתו למחרת. לא הייתה שימחה, לא הייתה תקווה, היו רק הרבה דמעות שחונקות אותי עד עכשיו, ביום שהיה צריך להיות כה שמח.
אבל אחרי שהרופאים החליטו שכבר אין מה לעשות אלא רק להקל עליו את הסבל של שארית חייו, אולי של השעות האחרונות, כמעט כל תקווה נגוזה מאיתנו, המשפחה הקרובה, המלוכדת, כשעמדנו וישבנו ליד מיטתו ------
ורק חיכינו.....................
פרופסור שרגא אירמאי, המבוגר ביותר בסגל הטכניון בחיפה, הוותיק ביותר במוסד זה (מ-1938 ברציפות), חבר האקדמיה ללשון העברית מזה עשרות שנים ופעיל בה מעל 60 שנה, בהתנדבות – זהו אבא.
זה היה אבא.
כעת איננו עוד איתנו.
אבא: סגרת מעגל חיים.
זהו, נגמר, אין עוד משמרות לילה ויום ארוכות ליד המיטה, לנגב את הזיעה, להרטיב את השפתיים, לבדוק שהעירוי מטפטף כנדרש, לעקוב אחרי כל שינוי בלחץ הדם, להקשיב לנשימות הכבדות, ללטף את הפנים שאני כל כך אוהב, אהבתי, ותמיד אמשיך לאהוב, לעד, לנצח, לתמיד.
54 שנים הייתי במחיצתו, למדתי ממנו כל כך הרבה, ניסיתי להיות טוב כמותו בכל מעשיי, למרות שהרף שהציב היה כה גבוה. הוא היה זה שהחדיר בי, במעשיו, לא בדיבורים, שחשוב יותר לעשות למען האחרים ולמען המטרה ולא למען עצמך, כי רק כך תרגיש שלם עם עצמך וגם תזכה לכל מה שאתה ראוי לו.
מעולם לא קיטר על גורלו או מצבו, לא רדף אחר ממון, לא רדף פרסום, לא הסכים לקבל תמורה כספית על פעילותו הציבורית, על 70 שנות פעילות באקדמיה ללשון העברית, על פעולותיו באונסק"ו, על תפקידיו בהגנה לפני קום המדינה, ועל עוד עשרות או מאות דברים שעשה ואולי אף אינני יודע עליהם. מעולם לא התרברב על מעשיו, או על יכולותיו המופלאות כעילוי בשפות, במתמטיקה, בהנדסה ובכל תחום אחר בו עסק, או על אלפי הסטודנטים והאקדמאים שלימד בימי חייו.
תמיד תרם מעצמו למען האחרים – וזכה לקבל את הוקרת הסביבה והגופים בהם פעל ללא לאות משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד לאחרונה, אפילו אחרי האירוע המוחי החמור שעבר לפני יותר מ-3 שנים.
וכעת, נותרנו רק לזכור אותו כמיטב יכולתנו, להזכיר את שבחיו, כי כפי שנהג בחייו לא הסכים שנאמר שיבחו בפניו.
אבא: עכשיו כבר מותר להגיד זאת – קבל עם ועידה – ורק אתה כבר לא תשמע זאת עוד.
אבא: אני אוהב אותך לתמיד.
יהי זיכרך ברוך.
נכתב ע"י אמנון אירמאי
כ"ט בסיוון, תשס"ח, 2 יולי 2008
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה